האם עצם הגשת ערעור מהווה עילה לעיכוב ביצוע ?
להלן ציטוט החלטה שתענה על השאלה שבכותרת
בפני ביה"ד מונחת בקשת המערערת לעכב ביצוע פסק דינו של ביה"ד, עד שתינתן החלטה בערעור.
והנה עצם הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין נסמך על האמור בתקנה קמו לתקנות הדיון
(1) אין הערעור מעכב את ביצוע הפסק אשר מערערים עליו, אלא אם יש הוראה כזאת בגוף הפסק או אם החליט על כך בית-הדין הפוסק.
(2) החליט בית-דין הפוסק שלא לעכב את הביצוע או שלא נתן את החלטתו תוך שלושה ימים ממועד הגשת הבקשה לעיכוב הביצוע, והדבר הוכח להנחת דעתו של נשיא בית-הדין הרבני הגדול – רשאי החייב לפנות בבקשה לעיכוב הביצוע לבית-הדין הגדול.
אמנם כבר ביארנו במקום אחר שמעיקר הדין אין לעכב ביצוע פסק דין, וכמבואר ברמ"א חומ' סימן יד' ס'ד וז"ל:
"וצריך לשלם מיד ואם יסתור הדין יחזרו לו".
עם זאת, מכיוון שעל פי תקנות הדיון יש זכות ערעור בפני ביה"ד הגדול לערעורים, והבאים לביה"ד דנים אדעתא דהכי שאם ימצא לנכון, יוכל ביה"ד לעכב הביצוע. ועיין בפסקים וכתבים לגרי"א הרצוג ח' חו"מ סימן יא', ניתנה לביה"ד האזורי או הגדול האפשרות לעכב ביצוע ההחלטה. מעתה מכיוון שהתקנות לא מחייבות את ביה"ד לעכב את ביצוע פסק דינו, אלא אדרבה קובעות במפורש "אין הערעור מעכב את ביצוע הפסק אשר מערערים עליו, אלא אם יש הוראה כזאת בגוף הפסק, או אם החליט על כך בית הדין הפוסק", מן הראוי להשתמש בתקנה זו, המאפשרת עיכוב ביצוע פסק הדין, במשורה.
לפיכך לדעתנו, לא ראוי שביה"ד ייענה לבקשה לעיכוב ביצוע, המונעת מהזוכה בדין לממש זכויותיו, ו/ או מאריכה ההליכים, אלא באחת משתי פנים:
א. במקום שאם יבוצע פסק הדין או ההחלטה, הדבר הינו בלתי הפיך.
ב. במקרים שאף ללא שמיעת הצדדים נראה על פניו מכתב הערעור שנפלה טעות בהחלטת ביה"ד.
לאור האמור, מאחר והבקשה שלפנינו אינה נכללת באחת מהקטגוריות המנויות לעיל. יש לדחות הבקשה לעיכוב ביצוע.
