תלונות שווא והפסד כתובה

למרבה הצער לא מעט תיקי גירושין מלווים בתלונות של מי מבני הזוג על אלימות שהפעיל בן/ת הזוג השני/ה כלפיו/ה – לא פעם הצד הנאשם טוען באופן חד משמעי כי מדובר בעלילת שווא ופגיעה קשה בשמו הטוב ומתכחש מכל וכל להאשמות החמורות, אין כל ספק כי במידה ואישה אכן מתלוננת כנגד בעלה תלונת שווא, הרי שברור כי הבעל אינו נמצא בחוף מבטחים ופעמים שאין מנוס מסיום חיי הנישואין במקרה שכזה כשעל פניו מי שהתלוננה כנגד בעלה תלונת שווא היא בעצם הגורם והאחראי לפירוק הנישואין מה שעשוי להביא לתוצאה של הפסד כתובה.

אלא שבלא מעט מקרים, השאלה האם מדובר בתלונת שווא או שלא לוטה בערפל, שכן התלונה מגיעה לפתחה של משטרת ישראל אשר בחלק מהמקרים מסיבות כאלו ואחרות נוהגת לסגור את התיק, ולאו דווקא בשל העובדה שמדובר בתלונת שווא.

במאמר שלפנינו נעמוד על משמעותה ההלכתית של תלונה שהגישה אישה למשטרה בגין אלימות של בעלה כלפיה, כאשר התלונה נסגרה, והבעל טוען כי מדובר בעלילת שווא והרי שהגשת תלונת שווא כנגדו מהווה עילה לפטור מכתובה[1], ואילו האישה עומדת על כך שמדובר בתלונת אמת שלא התבררה או שלא היו בידיה די ראיות להוכיח את האלימות שכן ברוב המקרים מקרה האלימות הוא כמובן ספונטני ללא היערכות מוקדמת המאפשרת תיעוד.

נטל ההוכחה
ע"פ גישת בית הדין הרבני בת"א[2] במקרה שכזה נטל ההוכחה מונח לפתחה של האישה, בית הדין קבע כי מעת שנסגרה התלונה שהגישה האישה כלפי בעלה על אלימות, הרי שהיא בחזקת מי שהפסידה כתובתה בגין תלונת שווא אלא אם כן תוכיח אחרת, כך נימק כב' הדיין הרה"ג הרב יצחק רפפורט את הקביעה:

מבחינה אובייקטיבית הסיכונים שאותם נוטלת המלינה על עצמה הם מינימליים, וזאת גם לאחר ביטול סעיף 2.5 להנחיות פרקליטות המדינה. רמת ההוכחה הנדרשת לאישום בגין הגשת תלונת שווא לרוב אינה בנמצא מאחר שמעשה האלימות הנטען התבצע – לפי הטענה – ברשות היחיד ומטבע הדברים נדרשת הוכחת אליבי להפרכת התלונה – דבר שלרוב אינו בנמצא.

בסיכומו של דבר, לאחר הגשת תלונה מוצא הנילון את עצמו בתוך מציאות קפקאית ללא מוצא ובלא אפשרות להתגוננות. לכן איום בהגשת תלונה בגין אלימות במשפחה הוא איום ממשי המחייב התגוננות או על ידי עזיבת הבית או – כפי שנהג התובע – בהקלטת השיחות עם האישה להבטחת ראיה לחפות או אליבי.

לאור המציאות הקשה המתוארת לעיל, במקרה שבו הוגשה תלונה והנילון הורחק, הרי שגם אם ייסגר התיק מחוסר ראיות, ודאי שאין לצפות מהנילון שיחזור לביתו עד להגשת התלונה הבאה, וזכותו לטעון שהמלינה שהגישה כנגדו תלונת שווא היא המונעת את חזרתו לבית ללא מזור.

נכון שמנגד, ביד האישה לטעון שהיא הגישה את התלונה בתום לב, וזכותה ואולי גם חובתה להגיש תלונה מתוך כנות ותום לב גם אם בסופו של יום תבוטל התלונה בעילה של העדר ראיות. אולם עובדה זו לא סותרת את זכות הטיעון של הבעל, כאשר נטל ההוכחה במקרה זה יהיה מוטל על האישה בעת שהיא באה לתבוע את חיובי הבעל אליה.

היפוך נטל
ערעור שהוגש על פסק הדין התקבל, ובית הדין הגדול[3] קבע שיש לאבחן מהי עילת סגירת התלונה, והבהיר כך:

הדיין הגיע למסקנה שכל תלונה של אישה במשטרה שלא הבשילה במשטרה או בפרקליטות לכדי העמדה לדין, הרי היא בבחינת תלונת שווא.

על פי בקשתנו נסרקו לתיק בית הדין הקריטריונים וההנחיות העדכניות של פרקליטות המדינה למשטרת ישראל לצורך העמדת חשוד למשפט, קריטריונים שנשלחו ליועץ המשפטי של הנהלת בתי הדין הרבניים, ונסרקו כאמור לתיק.

כך נכתב בהנחיות פרקליט המדינה:

12. מצא תובע כי אין בתיק ראיות מספיקות להעמדה לדין, עליו להכריע בדבר עילת הסגירה של התיק: ״חוסר ראיות״ או ״העדר אשמה״.

13. לצורך ההחלטה אודות עילת הסגירה, על התובע לבחון את מידת הסבירות שהחשוד ביצע את העבירה המיוחסת לו. ככל שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה – כעולה מהראיות שנאספו בתיק – נמוך, הרי שעילת הסגירה הראויה הנה ״העדר אשמה״. ככל שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה הנו גבוה יותר, יש לסגור את התיק בעילה של ״חוסר ראיות״.

ובהמשך (בסעיף 15) כתבו :

יודגש כי משמעותה של עילת הסגירה של ״העדר אשמה״ אינה כי החשוד בהכרח לא ביצע את העבירה, אלא שהסיכוי כי החשוד ביצע את העבירה הנו נמוך.

כלומר אף אם נסגר התיק בסעיף "העדר אשמה" יתכן שהחשוד ביצע את העבירה.

עוד נכתב בהנחיות – מבחן לקביעת עילת הסגירה לפי הראיות:

נניח שעוצמת הראיות בתיקים פליליים נעה בטווח שבין 0 (אין כל ראיה הקושרת את החשוד לביצוע העבירה) ל־ 10(הראיות קושרות את הנאשם לעבירה באופן ודאי), כאשר דירוג של 5 מבטא סיכוי זהה שהחשוד ביצע את העבירה כמו הסיכוי שהוא לא ביצע את העבירה. על סקאלה זו, הרי שבתיק שבו עוצמת הראיות היא 2 ומטה, ייסגר התיק בעילה של העדר אשמה. ואילו בתיק שעוצמת הראיות בו מעל 2, ייסגר התיק בעילה של ״חוסר ראיות״.

בתיק שלפנינו כתב קצין המשטרה שהוחלט שלא להעמיד את הבעל לדין בנימוק של "העדר ראיות מספיקות."

על פי ההנחיות הנ"ל הרי שהוא הגיע למסקנה "שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה הנו גבוה יותר", אלא שמכל מקום סבר שיש לסגור את התיק. ברור שאין לראות במסקנת המשטרה משום קביעה שמדובר בתלונת שווא של האישה. אדרבה הקצין סבר שקיים סיכוי "גבוה יותר" שהנאשם ביצע את העבירה ולא מדובר בתלונת שווא. בכל זאת כיוון שלא הייתה תשתית ראייתית מספקת להרשעה בדין החליט שלא להעמידו לדין.

כב' הדיין הרה"ג הרב אברהם שינדלר שכתב את הנימוקים לפסק הדין הבהיר לאור המסגרת החוקית שהובהרה כך:

נציין: מקרי האלימות בתוך המשפחה, בין בעל לאישה, נעשים מטבע הדברים במחשכים וללא עדים וראיות. וזאת משום שהתוקף חושש מהעמדה לדין.

במבחן ההיגיון והשכל הישר: כיצד תוכל האישה להוכיח שאכן בעלה הפעיל אלימות כלפיה?

אם נטיל עליה את חובת ההוכחה, ואם לא תוכיח, תחויב בגט ותפסיד כתובה הרי שתלקה בכפליים: א. באלימות שחוותה מבעלה; ב. בחיוב בגט והפסד כתובה ומזונות. ולקתה מידת הדין.

משכך מסיק כב' הדיין הרה"ג הרב אברהם שינדלר כי:

המסמך של ההנחיות מבטא אמירה ברורה של הפרקליטות שניסוח של סגירת תיק מחוסר ראיות מספיקות, משמעו ב'תרגום' ל'עברית פשוטה' שיש ראיות לאלימות, אולם אין הן מספיקות לכדי הרשעה במשפט פלילי. ברור שמי שהגיש את התלונה לא הגיש 'תלונת שווא'.

לאמור במקרה בו התלונה במשטרה נסגרה בעילת חוסר ראיות – נטל ההוכחה יהיה דווקא כלפי הנילון כאשר כל עוד לא הוכיח את חפותו יהיה בחזקת אשם.

ולכן כל עוד הבעל לא הוכיח בהוכחות אקטיביות כי התלונה הייתה תלונת שווא, הרי שחזקתה של התלונה שאינה תלונת שווא וודאי כאשר נסגרה בעילה של העדר ראיות בלבד, ולכן עדיין יהיה חייב בתשלום כתובה[4].

החרגה – חיוב כתובה בתלונת שווא ברורה
למרות האמור מצאנו מקרה מעניין בו למרות שאין ספק כי האישה הגישה כנגד בעלה תלונות שווא רבות, והבעל הצליח להרים את נטל ההוכחה ולשכנע את בית הדין כי אכן היה מדובר בתלונת שווא למהדרין, עדיין נקבע לחייב את הבעל במלוא תשלום הכתובה.

מדובר במקרה חריג בו האישה לקתה בנפשה, ועקב הלקות הנפשית הגישה תלונות שווא כנגד בעלה, בית הדין הרבני הגדול[5] קבע כי הגירושין אינם מחמת רצון לפגוע בבעל אלא מחמת הלקות הנפשית – כלומר עקב הלקות הנפשית האישה הגישה תלונות שווא ולכן אינה אשמה בכך, שכן כאשר אישה נופלת למשכב ובעל נאלץ לגרשה עקב כך חייב לשלם את מלוא הכתובה[6] להלן מתוך נימוקי פסק הדין

אף אם נקבל כאמת לאמיתה את דברי המשיב, יש לדון גם מצד מצבה הרפואי של המערערת, שהרי אין חולק כי בסופו של הליך קרסה המערערת בשנת 2005, ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. המערערת אובחנה כחולה בסכיזופרניה ובתור שכזו – האם אומנם נוכל לקבוע כי הבינה את חומרת הגשת תלונות שווא וכי הייתה מודעת כי אכן מדובר בתלונות שווא? והרי לחולי סכיזופרניה לעיתים אין את היכולת להבין על נכוחה את המציאות ושוגים הם בהזיות ובפחדים שונים! ראה גם מכתב השחרור שקבלה המערערת מהאשפוז הפסיכיאטרי שבו נאמר כי סובלת היא כבר למעלה משנה ממחשבות 'רדיפה' ובדגש על 'כוחותיו המיוחדים' של בעלה. אם כן היה מצבה אז, האם נוכל אומנם לקבוע כי המערערת היא בבחינת 'מותרית ועומדת' כדברי הישועות יעקב?

כידוע על פי ההלכה מי שמגרש את אשתו מחמת חולי, הגם שלא ניתן לכוף אותו להמשיך ולחיות איתה עדיין האישה תהיה זכאית לתשלום מלוא דמי הכתובה, ראו מדברי בית הדין הרבני בנתניה[7] שכתב:

"דאף במום זה שאינה יכולה לישב תחתיו, וחייב להוציא על כל פנים, חייב לתת כתובתה. והוא הדין בשאר מומין שבהם יש לדון אם יש לחייב את אשה להתגרש מחמת מומין אלו. אך בכל מקרה אין הוא נפטר מתשלום כתובתה כיוון שנסתחפה שדהו"

כלומר ככל והאישה הגישה תלונות שווא מחמת חוליה ולא מחמת שנאה לבעל הרי שזה שהבעל אינו יכול לחיות עמה זה מחמת חוליה ולא מחמת שהיא זוממת לפגוע בו (למרות שזו התוצאה בפועל) ולכן יהיה חייב במלוא תשלום הכתובה.

סיכום ומסקנות
ניתן להרחיב עוד הרבה בסוגיה מרתקת זו, המסקנה העולה מהמאמר הוא כי אין שחור ולבן, לא ניתן לקבוע בשום אופן קטגורית כי תלונה במשטרה מהווה או לא מהווה עילה להפסד כתובה, ויש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו הקונקרטיות.

[1] ראו לדוגמה פס"ד בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 812600/1 מפי כב' הדיינים  הרב ציון אלגרבלי – אב"ד הרב ציון בוארון והרב בנימין בארי מיום כ"ב באב התש"ע (02/08/2010) שכתבו "באשר לכתובה ותוספתה יש להפסידה הנ"ל לאור המעשה החמור של הגשת תלונות שווא ואפ' שלא הייתה התראה, מכל מקום חומרתה של הגשת תלונות שווא ידועה לכל ואין צורך בהתראה" וכתבו עוד "מעשה תלונת שוא נחשב כמרידת האשה בבעלה היות וחוסמת הדרך בפניו לחזור לשלום בית באופן שאין לדמות מקרה אחד ממשנהו בשל חומרת מסירה שוא כמבואר בש"ס ופוסקים"
[2] פס"ד מפי כב' הדיינים הרב מאיר פרימן – אב"ד, הרב מאיר קאהן והרב יצחק רפפורט בתיק מס' 1067544/1 מיום ד' בסיוון התשע"ז (29.5.2017).
[3] פס"ד מיום ז' בסיוון התשע"ח (21.5.2018) על ידי כב' הדיינים הרב יצחק אלמליח, הרב אליהו הישריק, והרב אברהם שינדלר בתיק מס' 1129884/1
[4] יש לציין כי גישה זו על פניו אינה מתיישבת עם עמדת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס'  1022324/1מפי כב' הדיינים הרב נחום שמואל גורטלר, הרב אליהו הישריק, הרב מימון נהרי ט' בסיוון התשע"ו (15.6.2016): "העולה מדברינו, שבכל מקרה שיש ספק השקול לבית דין אם האישה הפסידה כתובתה והאישה טוענת טענות שלפי דבריה לא הפסידה כתובתה, והבעל מכחישה וטוען שהדברים לא היו כדברי האישה, אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה. והבעל פטור מלשלם לאישה כתובתה." אלא שככל הנראה בית הדין הרבני הגדול יוצא מתוך נקודת הנחה כי מי שמגישה תלונה בדר"כ אינה מגישה תלונת שווא אלא אם כן יוכח אחרת ולכן לא מדובר בספק השקול.

[5] פס"ד מיום ח' בתשרי התשע"ט (17.9.2018) בתיק 992287/3 מפי כבוד הדיינים הרב נחום שמואל גורטלר, הרב יצחק אלמליח והרב מימון נהרי.
[6] דין זה נקרא נסתחפה שדהו ראו בעניין זה מה שנקבע בבית הדין הרבני האזורי נתניה בפסק דין בתיק מס' ‏918116/4‏ מפי כבוד הדיינים הרב שלמה שפירא – אב"ד‏, הרב אברהם מייזלס, הרב רפאל י' בן שמעון שכתבו:

ומבואר בשו"ע (אבהע"ז סימן קי"ז ס"א): "הנושא אשה ובדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד… אם אירע זה פעם אחר פעם ג' פעמים… הרי זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת… אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנישאת נסתחפה שדהו. לפיכך… יוציא ויתן כתובה."

ומבואר שם דאף במום זה שאינה יכולה לישב תחתיו, וחייב להוציא על כל פנים, חייב לתת כתובתה. והוא הדין בשאר מומין שבהם יש לדון אם יש לחייב את אשה להתגרש מחמת מומין אלו. אך בכל מקרה אין הוא נפטר מתשלום כתובתה כיוון שנסתחפה שדהו.
[7] תיק מס' ‏918116/4‏ מפי כבוד הדיינים הרב שלמה שפירא – אב"ד‏, הרב אברהם מייזלס, הרב רפאל י' בן שמעון