משנת החוזים וההסכמים ח"ב

חתימת ידו, עד כמה מחייבת?

"איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן רב הונא אמר בעל נאמן ורב חסדא אמר שליש נאמן וכו' ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה מתיב ר' אבא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ושליש נאמן משניהם כיצד זה אומר כך וזה אומר כך שליש נאמן שאני ממון דאיתיהיב למחילה…" (גיטין סד.).

מבואר בגמ' שבממון שליש נאמן יותר מהבעל דין עצמו אפי' לרב הונא, בגלל שממון ניתן למחילה. והכוונה היא שמכיון שניתן למחול על ממון, לכן כשבעל הדין נתן את הממון לשליש והאמין לו וסמך עליו, זה נקרא כאילו הוא מחל מראש במידה והשליח ישנה, ולכן גם אם השליח שינה בשליחות, מ"מ מכיון מחל על כך מראש, השליחות קיימת.

ומכח זה פסק הרשב"א (בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' עז) בהודאה בחתם ידו והשטר בגופן של גויים שהחיוב חל, ומהסיבה 'שכל הסומך על נאמנות של אחרים הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו, עיי"ש. וכך פסק להלכה השו"ע בחו"מ סי' מה סי' ג'.

מבואר שלחתימת ידו של האדם יש תוקף מרחיק לכת לחייב אותו בכל מה שכתוב בשטר אפי' שברור הדבר שהוא לא קרא את הכתוב, ולא הבין על מה הוא מתחייב. לכן כל אדם שחותם על מסמך/חוזה ישים אל ליבו לקרוא מילה במילה, ולהבין את הכתוב בחוזה ואת המשמעות של הכתוב, ורק אז לחתום על השטר, ומכיון שלאחר החתימה הוא לא יוכל לחזור בו כלל.

לעיתים אנשים לא שמים לב על מה הם חותמים, או לא כ"כ חושבים מה יהיו המשמעויות המרחיקות לכת של החתימה על הכתוב בשטר במרחק של זמן, ואח"כ טוענים שהתכוונתי לכך וכך, וכיודע שכוונות הלב יש רק בתפילה[1]…

ידוע הדבר שבחברה בע"מ החובות והזכויות הם של החברה, ולא של האנשים שמפעילים אותה, וכשהחברה נופלת החובות לא נזקפים לחובת אדם מסויים. הייתה חברה מסויימת (חברה בע"מ) שהתחייבה לתת שירותי דיגיטל וכל הקשור לגיוס כספים לעמותה מסויימת, והחברה התחייבה להעמיד את מיטב הטלפניות וכו' וכחלק מהתחייבויות החברה התחייבה לגייס בשנה כ- 200,000 ₪, בתמורה לתשלום חודשי קבוע שהעמותה תעביר לחברה.

בכל הסעיפים בחוזה נכתב "החברה מתחייבת" וכו' חוץ מסעיף אחד בסוף באותיות קטנות מאוד, שבו נכתב (בטעות או בכוונה) "ראובן (שמו של בעל החברה) מתחייב בכל ההתחייבויות הנ"ל".

והיה היום והחברה בע"מ פשטה רגל, וגרמה הפסדים גדולים לעמותה, מכיון שהחברה לא עמדה בהתחייבותה לגייס כספים ולהעמיד את מיטב הטלפניות וכו', אבל לגבות את התשלום החודשי עבור העבודה-החברה ידעה לגבות…

הבעלים של העמותה כמובן תבע לביה"ד את בעליה של החברה בע"מ, בשביל להחזיר לעצמו את ההפסדים שנגרמו לו ע"י החברה, וגם לדרוש את כספו ששילם בכל חודש עבור העבודה שהחברה (לא) עשתה.

בדיון הראשון ניסה בעל העמותה לייצג את עצמו, אך לא הצליח להוציא ולו שקל אחד, אפי' שכל הבעיות שהיו בהתנהלות של החברה מתועדות לפרטי פרטים, ומכיון שבעלי החברה טענו בתוקף שכל החובות הם של החברה בע"מ ולא שלו אישית, ולכן א"א לחייב אותו אלא את החברה שפשטה רגל.

אך בהגיע התיק לידיי, קראתי את החוזה לאט לאט, ושמתי לב לכל מילה, עד שהגעתי לסעיף המנצח בסוף שבו נכתב שהבעלים מתחייב באופן אישי לכל ההתחייבות הנ"ל.

וכך בדיון השני הצגתי בפני ביה"ד את החוזה עם הסעיף שבו בעלי החברה מתחייב באופן אישי, הבעלים של החברה כמובן ניסה להתנער ולטעון שהוא לא שם לב לסעיף הזה, ושזו טעות בהקלדה, ועוד טענות כאלה ואחרות.

אבל טענתי שע"פ השו"ע הנ"ל בסי' מה ס"ג, שכתב: "הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו." שיש לחייב את הבעלים בכל ההתחייבויות, ומה שהוא לא קרא את החוזה, או לא הבין וכו' זו בעיה שלו, וכי הוא היה אמור לקרוא על מה הוא חותם, ואכן ביה"ד קיבל את הטענות וחייב את הבעלים של החברה בכל הכסף.

טענה כזו שומעים הרבה פעמים גם כשזוג מגיע להתגרש[2], והסכום הנקוב בכתובה גבוה (ע"פ מנהג ע"מ) ביותר[3], והבעל טוען שהוא לא ידע על מה הוא התחייב, או שהוא לא חשב שהוא יצטרך באמת לשלם את הסכום הזה, אבל מ"מ מכיון שהבעל חתום על הכתובה הוא מתחייב לשלם את מלא הסכום, וכמו שפסק השו"ע במפורש בחו"מ סא, יג וז"ל:

"מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו."

א"כ נשאלות השאלות: א. האם תמיד החתימה של האדם תחייבו?  ב. האם באמת אין טענה של לא קראתי? ג. ומה יהיה הדין במקרה שאכן הייתה רמאות בחוזה? ד. או שאחד הצדדים לא קיים את התחייבותו בחוזה?

התשובה היא, שלפעמים לחתימה לא יהיה תוקף לחייב בכל הכתוב בשטר, מקור הדברים הם בדברי השו"ת מהריא"ז ענזיל (סי' מט) שכתב שכל הנ"ל במקום שיש סופר שכותב את השטר לצדדים, ולכן מי שחותם על השטר, הוא סומך על הסופר וכמו שליש. אבל במקום שאחד הצדדים הגיש לאדם שטר כתוב שיחתום עליו, לא אומרים שסמך על נאמנות של אחרים, ולא התחייב בכל הכתוב בשטר, מכיון שהכותב את החוזה הוא בעל דין וחושש שמא משקר בכתיבה[4].

עוד חילוק מצאנו בדברי רבותינו שאם האדם חתם בעצמו לא נאמן לטעון שלא הבין על מה חתם מכיון א' שחזקה אין אדם חותם על מה שאינו יודע (תשובת ר' בצלאל אשכנזי שאלה כה). ב' שכל הסומך על נאמנות של אחרים הרי מחייב עצמו בכל (תשובות הרשב"א המיוחסות סי' עז ועוד).

אבל אם עדים חתמו בשבילו (כגון בכתובה במקום שנהגו שחתן לא חותם על הכתובה[5]), י"א שנאמן לטעון שלא ידע על מה התחייב.

וכן במקום שברור שהייתה הטעיה וכדו' לא יהיה תוקף לחתימה על החוזה, כגון אישה שמכרה דירה, ובזמן החתימה על חוזה המכר אצל העו"ד הכניסו לה עוד דף לחתום עליו שבו נכתב שהיא לוותה סכום כסף גדול מאותו קונה של הדירה, ומכיון שהאישה חתמה באותו מעמד על ניירות הרבה, היא לא שמה לב לשטר הלוואה (כביכול) וחתמה גם עליו.

לאחר מס' חודשים תבע אותה הקונה בביה"ד שתשתלם לו את חובו שהיא הלוותה ממנו, והיא כמובן לא ידעה מאומה, והכחישה נמרצות שלא הלוותה ממנו, ואפי' שזו החתימה שלה-טענה-היא לא הלוותה כסף מהקונה מעולם.

ביה"ד התחיל לחקור את הצדדים בעשרות שאלות, עד שהתברר שהפעם היחידה שבהם הצדדים נפגשו זה היה אצל העו"ד לחתום על מכירת הדירה, וכפי הנראה הקונה צירף לה דף נוסף שבו נכתב שהיא (כביכול) לוותה ממנו כסף.

ובמקרה הזה אפי' שזו חתימת ידה, ואפי' שהיא הייתה צריכה לקרוא על מה היא חותמת, אבל מ"מ מכיון שהתברר שהייתה כאן הטעיה ומעשה רמאות, ביה"ד לא חייב את האישה בסכום ההלוואה.

וה"ה במקום שיש התחייבות כנגד התחייבות בחוזה[6], ואחד הצדדים לא קיים את התחייבות שהתחייב, יכול הצד השני לא לקיים את ההתחייבות כנגד, כמובן בתנאי שיש הוכחות ברורות שההתחייבות לא התקיימה.
(מתוך מאמר שפורסם בקובץ 'מנורה בדרום' שבט תשפ"ה)
[1] אמנם במקום שיש אומדנא דמוכח אפשר לבטל את החתימה, עיין בב"ב קלב. ובשו"ע חו"מ רמו, א. נושא זה ארוך ביותר וראוי להקדיש לו מאמר בפ"ע:
[2] וה"ה במכירת חמץ, שמצוי מאוד שמוכרים חמץ מבלי לשים לב למה שכתוב, או לדוגמא בעל חנות שהוא עולה חדש שלא יודע לקרוא עברית שעשה מכירת חמץ בשביל 'הפרוטוקול', אין זה פוגע במכירת החמץ, מהטעם הנ"ל:
[3] כמובן שלא מדובר על סכום מופרז יתר על מידה, מכיון שבכתובה מוגזמת לא מחייבים את הכל, ואיכמ"ל בסיבות, אלא מדובר על סכום גבוה אך לא מוגזם:
[4] ולכן עדיף לגשת יחד לאדם מומחה שמבין בכתיבת חוזים, ולשבת לנסח את החוזה ביחד, וכך אין שום צד לטענה כזו או אחרת:
[5] ולכן בני עדות המזרח נוהגים שהחתן עצמו גם חותם על הכתובה:
[6] כגון התחייבות לשלם סך מסויים של כסף, וכנגד מתחייב המקבל את הכסף לפעול דבר מסויים: